03-9139534

מאמר מקצועי על חובת המזונות (לא על פי הדין האישי הדתי)

נשאלת השאלה כיצד פוסקים מזונות כאשר לא חל דין אישי? לשם כך סעיף 3א' לחוק תיקון דיני משפחה מזונות[1] קובע כי "(א)אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו.(ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא*". רוצה לומר כי החוק קובע שחובת המזונות חלה על שני ההורים יחד ועל פי מידת הכנסתם. דהיינו חוק המזונות קובע כי צריך להיות שוויון בין ההורים ואין חלוקה דיכוטומית של אב-אם. בעניין זה יש לציין את דברי הצעת החוק אשר קדמה לתיקון הנ"ל: "על – פי מצב הקיים חלה חובת דמי מזונות על האב גם כאשר הילד בחזקת אמו, וללא התחשבות הולמת ביחס ההכנסות בין האב לאם. כך קורה שאב העובד כשכיר צריך להמציא לידה של האם חלק ניכר משכרו, גם אם האשה מרוויחה ממקורותיה שלה סכומים שווים ואף רבים יותר מזה של הבעל לשעבר. מצב זה מחמיר עוד יותר באותם מקרים שבהם הגבר בונה בית חדש, והכסף שהוא ממציא לידי אשתו לשעבר הריהו למעשה על חשבון אשתו ובניו החדשים. במקרים רבים, ובמיוחד בילדים שלמטה מגיל 6, הרי שהאב גם נאלץ, למורת רוחו, להשאיר את הילד בחזקת האם, וגם – משום שהילד בחזקת האם- לשלם לידה את דמי המזונות. החזקת הילד בידי האם הופכת במקרים רבים כאלה לאמצעי, המביא כספים ומשמש ככלי נקם כלפי הבעל לשעבר."[2],* כלומר מטרת חוק זה הייתה להסדיר מצבים בהם האישה מנצלת את הבעל ומשתמשת בילדים "ככופר", אולם דומה כי החוק לא מנע את המצב הקיים שכן הוא אינו בא לשנות את הדין האישי הקיים, אלא הוא נוגע למעטים בלבד שלא חל עליהם דין אישי, לכן לעניות דעתנו המחוקק פספס את מטרתו הכנה. אולם בפסק הדין פורטוגז התקיים דיון מעמיק על חובת המזונות של ההורים, בפסק דין זה דובר על תביעתה למזונות של הבת כלפי אביה לאחר שנעשה הסכם בין האב לאם בטרם הגירושין, הבת ביקשה מזונות מעל לצרכיה ההכרחיים ונקבע כי על האם להשתתף במזונות החורגים מצריכה הבסיסיים מכוח דיני הצדקה, המעניין בפסק הדין הוא שהשופט שמגר נדרש לשאלה האם סעיף 3א' צריך לחול על הורים בעלי דין אישי? וקבע כי לעניות דעתו עצם התיקון של המחוקק הגיע כדי ליצור שינוי זה, ולטענתו סעיף החוק אכן אמור לחול במצבים כגון דא, את זאת גם השופט בך למֵד ומזכיר כי סעיף 2א[3] אשר הגיע כדי לעשות שינוי בכל הקשור לתחולת דיני המזונות, קובע כי על בית המשפט להתחשב בהכנסותיהם של יהודים כפי שנקבע בעבר בהלכת ספורטה[4] ובכך לטענתו יש לעשות אנלוגיה מסעיף 2א לסעיף 3א ולהחיל את החוק גם על בעלי דין אישי[5].

המלומד שאוה מביע ביקרות נוקבת על האנלוגיה שעשו השופטים מסעיפים אלו, שכן לטענתו הסיבה לתיקון והכנסתו של סעיף 2א נבעה בעיקר מהסתירה הפנימית שנעשתה עת עוגן חוק שיווי זכויות האישה, מאחר ונקבע שם כי יש להתחשב רק בהכנסותיה של האישה מעבודה ולא מנכסיה, ומנגד המשפט העברי לא קבע כל שוני כזה[6]. והתוצאה היא שאין להחיל חוק זה על הורים בעלי דין אישי, ולכן סעיף זה מרוקן מתוכן שכן רוב תחולתו הינה על הורים שאינן משויכים לדין דתי כלשהו, לכן יש לשנות את המעוות מאחר "ותפקיד המחוקק הוא ליצור חוקים למען המטרה אליה הוא חותר, ולא לחוקק או להותיר חוקים שאינם מתאימים לצדק, לשוויון ולמציאות החדשה", כלומר חוק אשר מחטיא את הרצינואל שלו ראוי שיתבטל.

[1] חוק המזונות בס' 3א'.

[2] הצעת החוק לתיקון דיני המשפחה ( מזונות) התשמ"א -1981 , ה"ח 1530 בעמ' 319.

[3] חוק המזונות בס' 2א. ראו "על אף האמור בחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, בקביעת מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן-זוגו רשאי בית המשפט להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומנכסים, ואם ראה לנכון – גם מכל מקור אחר".

[4] ע"א 13/78 ספורטה נ' ספורטה, פ"ד לב (2) 709 (1978)

[5] שאוה, "הדין האישי בישראל כרך ב'" בעמ' 828.

[6] שם שאוה בעמ' 829.

לשיחת יעוץ בנושא זה התקשרו עכשיו03-9139534