מזונות אישה – בג"ץ 4602/13
בג"ץ 4602/13 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בחיפה (18.11.2018)
במסגרת הדיון עלתה השאלה האם יש מקום להתערבות בג"ץ בהחלטת בית הדין הרבני הגדול שקבע בין השאר כי אישה אשר בגדה בבעלה תפסיד את חלקה ברכוש המשותף ובכלל זה את דירת המגורים.
עובדות המקרה - בני הזוג נישאו בשלהי שנת 1982, ולהם שלושה ילדים בגירים. בחודש פברואר 2013, לאחר למעלה משלושים שנות נישואין, הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובה כרך את ענייני הרכוש. בבקשה פרט הבעל שלוש עילות גירושין כלהלן: אשה מורדת שאינה מקיימת יחסי אישות מזה מספר שנים; "אשה נואפת מזה מספר חודשים עם ..."; "לא דואגת לניקיון ולא לארוחות ולא דואגת לאחד את המשפחה...".
בעקבות דיון שנערך ביום 26.6.2013 חייב ביה"ד הרבני האזורי את העותרת להתגרש. משסירבה העותרת, ונוכח חילופי דברים שהיו באולם בין בא כוחה לבין מותב הדיינים, הורה ביה"ד הרבני האזורי על מעצרה של העותרת ועל פיטורי בא כוחה וחיובו בהוצאות אישיות בסך 15,000 ₪. העותרת הגישה עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 4602/13), ובעקבות דיון שנערך בפניי הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, במסגרתה הסכימו הצדדים להתגרש מבלי להסכים מאום לעניין הרכוש. ואכן, בעקבות הסכמה זו התגרשו הצדדים חיש-מהר, אך נתברר כי נושא חלוקת הרכוש לא הסתייע וההתדיינות בין הצדדים נמשכה. על פי חוות דעת אקטוארית, חויבה העותרת לשלם לבעל סכום של 341,000 ₪. לבעל נכסי מקרקעין שונים שנרכשו או שנפלו לו בירושה לפני הנישואין ואשר מוסכם על הצדדים כי שייכים לבעל. בנוסף, לצדדים נכסי מקרקעין שנרכשו במשותף במהלך חיי הנישואין ואין חולק כי כל אחד מהם זכאי למחצית הזכויות. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על בית המגורים. הסוגיה שהובאה לפתחו של ביה"ד הרבני האזורי, היתה אם יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים.
ואכן בפסק דינו מיום 29.2.2016 קבע ביה"ד הרבני האזורי כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית המגורים ועל כן זכאית העותרת למחצית משווי הזכויות של בית המגורים הרשום על שם הבעל.
פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול
הבעל הגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול. בפסק דינו מיום 27.7.2017, קיבל בית הדין הרבני הגדול את הערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי. על פי דעת הרוב נקבע כי לאשה לא מגיע כל חלק, לא בקרקע ולא בבית הבנוי עליו. כחלק מהטיעונים עלתה סוגית הבגידה ונשאלה השאלה, האם יש להניח שגם לאשה שבגדה היתה כוונת שיתוף...". הדיין עמוס סבר כי לנקודה זו יש חשיבות לצורך מסקנה על כוונת שיתוף, שכן "אנן סהדי כי לא היתה לו [לבן זוג] כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד את הפוגע ההורס ומקעקע את כל חיי המשפחה ואף שמתוך מעשיו היה ניכר כי בכוונתו לשיתוף הרי כל זה נעשה בטעות ואומדנה דמוכח שהוטעה והולך שולל ולכן כוונה זו בטילה מעיקרה". עם זאת הדיין עמוס הזכיר את ההלכה כי "אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף" (בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ"ד סג(1) 271 (2008) (להלן: בג"ץ 8928/06) אך סבר כי יש להבדיל בין ענישה "על זכויות שאחד מהצדדים כבר זכה בהם", לבין התחשבות בשאלת הבגידה לצורך שלילת זכויות בנכס מכוח כוונת שיתוף. הדיין נהרי הצטרף למסקנתו ואמר "מעשה הבגידה יוצר כוונת אי שיתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו", לפיכך נקבע, בדעת רוב, כי אין לעותרת כל חלק במקרקעין או בדירה.
העתירה בבג"ץ - בתמצית שבתמצית, לטענת העותרת, בית הדין הרבני הגדול יחס משקל לטענת הבגידה, ויישם את הדין הדתי על הסוגיה של שיתוף ספציפי בבית המגורים, ובכך חרג מסמכותו.
הכרעה בבג"ץ- דעת המיעוט : קבעה כי יש חריגה מהלכת בבלי (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, שכן הפסיקה הכירה בכך שאין בהוראות סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי, לרבות על נכס שנרכש או נתקבל על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, וכי הדברים נכונים במיוחד לגבי נכס המשמש דירת מגורים של בני הזוג. במקרה דנן מצא לנכון השופט עמית להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול מן הטעם שלטענתו מעשה הבגידה של העותרת, הוא שהיטה את הכף לחובתה ובכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו.
דעת הרוב: השופט ד' מינץ קבע שפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ניתן על בסיס קביעות עובדתיות על פיהן לא הוכח שיתוף בנכס מושא העתירה. אכן עניין הבגידה הנטענת של העותרת מצא את ביטויו בחוות דעתם של הדיינים עמוס ונהרי, ובחוות דעתו של הדיין נהרי אף נקבע מפורשות כי "מעשה הבגידה יוצר כוונת אי שיתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו. ברם, בכך אין די כדי להצדיק התערבות בית משפט זה בפסק הדין.
השופט א' שטיין: אי-הסכמתי עם חוות דעתו של השופט עמית נובעת מהסיבות שיפורטו להלן. הלכה למעשה, מבקש השופט עמית לשנות את הכלל הנקוט בידינו מקדמת דנא ולפיו אין אנו מתערבים בפסק דינו של בית דין רבני אלא במקרים צרים ומוגדרים, בהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק, שהיא כמוה כחריגה מסמכות (ראו בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673 (1984) מחוקק העל, אשר חוקק את חוק היסוד בענייני שפיטה, לא ייפה את כוחנו להתערב בתכנים של פסקי דין והחלטות אשר ניתנים על ידי בתי דין דתיים, מדובר בכלל יסודי וחשוב שבאמצעותו אנו מקיימים את האיזון, בו חפץ המחוקק, בין הדין הכללי לדין הדתי בענייני נישואין, גירושין ותוצאותיהם הממוניות. את האיזון הזה ראוי שנקיים ונשמר כמות שהוא מבלי לשנותו. אדגיש כבר מעתה כי ענייננו נסוב על שני החריגים הראשונים לכלל בדבר איסור ההתערבות, ועל כן אדון רק בהם.
לטעמי, הפעלת הכלל היסודי הזה במקרה דנן אינה מעוררת קושי. ברי הוא, כי בית הדין הרבני הגדול, לא חרג מסמכותו בהכריעו בערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי חיפה כפי שמצא לנכון בנסיבות המקרה. סמכות זו נקנתה על ידי בתי הדין הרבניים – האזורי והגדול. כמו-כן לא מצאתי בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין) שום טעות בדין שניתן לראותה כגלויה ומוכחת על פני הפסק ושבשל כך קוראת להתערבותנו.
פסק דינו של בית הדין עסק בבית בו התגוררו בני הזוג עם ילדיהם במשך שנות נישואין רבות האישה טענה לקיומה של שותפות שוות זכויות בבית; הבעל טען, כי הבית היה ונשאר כולו שלו; ובית הדין הסכים עם הבעל. בית הדין הכניס במניין השיקולים אשר שוללים את קיומה של שותפות שוות זכויות בבית את העובדה כי האישה, בעודה נשואה לבעל, קיימה מערכת יחסים אינטימית עם גבר אחר. השופט עמית סבור כי שיקול כאמור יש בו משום סטייה מהוראות הדין וחריגה מסמכות. דעתי היא שונה. הנני סבור כי שקילתה של עובדה זו כחלק ממכלול העובדות הרלוונטיות לעניינה של שותפות מכללא איננה בגדר טעות גלויה ומוכחת על פני הפסק, ובוודאי שאיננה מהווה חריגה מסמכות. בהעדרו של הסכם מפורש, השאלה האם נתקיים שיתוף בנכס במקרה דנן או במקרה אחר, היא שאלה עובדתית (כמוסבר בחוות דעתו של חברי השופט מינץ) ואפשר שנראה בה שאלה מעורבת של דין ושל עובדה. כדי לענות לשאלה זו בחיוב או בשלילה, חייב השופט (במקרה שלנו, הדיין) לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר קיומה או העדרה של שותפות שוות זכויות בין בני הזוג בנכס הספציפי שבו עסקינן – ובקביעות כאלה אין אנו מתערבים. במקרה דנן, קבע בית הדין כעניין של דין וכעניין של עובדה, כי בני הזוג לא קיימו שותפות שוות זכויות בבית. אודה ולא אכחד: דעתי אינה נוחה עם קביעה זו, שכן נתגלו לנגד עיניי ראיות אשר הראו כי הבעל והאישה חיו בבית הזה שנים ארוכות וגידלו בו את ילדיהם, וכי חיי המשפחה שלהם היו ברובם תקינים (אם כי לא נטולי מהמורות). דא עקא, דעתי בכגון דא איננה קובעת מכיוון שהסמכות לקבוע את עובדות המקרה ולהחליט אם אלו מקימות שותפות שוות זכויות ביחס לבית לא נתונה לי. סמכות כאמור מצויה בידו של בית הדין הרבני האזורי, כפוסק ראשון, ושל בית הדין הרבני הגדול, כפוסק אחרון. בית משפט זה רק בודק אם גבולותיה של סמכות זו נפרצו, ולאחר שנוכח לדעת כי אין זה כך, עליו לסיים את המלאכה אשר הופקדה בידיו בסעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה. לא נותר לי אפוא אלא לצרף את דעתי לדעת חברי, השופט מינץ, לאשר את פסק דינו של בית הדין ולדחות את העתירה.
לשיחת יעוץ בנושא זה התקשרו עכשיו03-9139534