מאמר מקצועי על מזונות – דין דתי
הדין האישי הקיים בישראל מתייחס לשלוש הדתות הגדולות הקיימות שהינן היהודית המוסלמית והנוצרית, והוא יונק כוחו מסעיף 3(א) לחוק המזונות. הדין היהודי בכל הנוגע לחובת המזונות מגולם בכללי המשפט העברי שכן המשפט העברי הוא המקור הנורמטיבי החל על מזונות, המשפט העברי מכיל בחובו מספר מקורות עיקריים שמהם אנו שואבים את חובת המזנות, המקור הראשון לכך מופיע במקרא והוא מגלם את החובה של האב לזון את ילדיו מכוח "אהבה אבהית", אולם נדמה כי "חכמים" הסתייגו מכך וקבעו כי בתורה לא נקבע מפורשות כי חובה על האב לזון את ילדיו, אלא סברו הם כי הדבר נובע באופן טבעי מהחובה של אדם כלפי צאצאיו. ולכן קיימת מחלוקת בין הפוסקים אשר חלקם סוברים כי המקור הוא דין תורה, חלק אחר מדין משנה וחלק נוסף מתנאי כתובה. עם זאת הרמב"ם קבע לא אחת כי קיימת חובה על האב לזון את ילדיו כשם שקיימת עליו חובה לזון את אשתו, גם בתי הדין הרבניים קבעו כי הרמב"ם שאב את החלטתו בדבר דיני מזונות לקטינים מהתורה. כעת נשאלת השאלה מיהו הילד אשר זכאי למזונות מאביו? על פי ההלכה היהודית קיימת חלוקה על פי גילים, כאשר קבוצת הגיל הראשונה מתייחסת לילידם עד גיל 6 שנים, אשר שואבת כוחה ממספר מקורות, הראשון הינו כאמור דין תורה האוחזת כוחה בכתבי הרמב"ם. גם הרמב"ן ראה בתורה כמקור לחיוב במזונות כפי שקבע הרמב"ם, שכן לטענתו עצם כך שנכתב בתורה כי אדון אשר מחליף את הבעל צריך לזון את האישה והילדים ניתן להסיק כי התורה היא אשר היוותה את המקור המרכזי לחיוב. מקור נוסף אשר יוצר חיוב לאב לזון את ילדיו מצוי במשנה, ומכונה תקנת שש השנים "דינא דתמניתין" מתוך תקנת בבל אושא, שהרי במסכתות רבות נאמר כי חובה על האב לזון את ילדיו, לדוגמא מסכת כתובות בה נאמר: "תניא מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים דעסקי בתורה – דברי ר' מאיר", כלומר המשנה יצרה חיוב לזון את הקטנים עד גיל שש באופן אבסולוטי על ידי האב, מקור נוסף אשר מבטא את חובת המזנות הוא "הכתובה היהודית", שכן הביטוי העיקרי למוסד הנישואין מצוי במזונות האשה ומאחר והילוד עד גיל שש נחשב לחלק מגוף האישה הוא זכאי לקבל מזונות מהאב לצורך התפתחותו כשם שהאם זכאית לקבל על פי כתובתה. בעניין זה נשאלת השאלה מה קורה במקרה והילד הובא שלא במסגרת הנישואין, נקבע בעניין זה כי החיוב נובע משאר תקנות חכמים בהם נאמר כי על האב חובה לזון את ילידו. בתוך כל האמור נדמה כי "אין תמימות דעים בין החכמים לגבי מקור החיוב עד גיל 6, אולם המלומד שאוה סבר כי הרוב מניחים שהמקור הוא תקנת אושא.
הקבוצה השנייה של הזכאים הינה מגיל 6 עד גיל 13,("עד שיגדלו") אשר בשונה "מהלכת השש" אינה עוררה מחלוקת לגבי המקור העברי אשר נתן את הגושפנקא לכך, שכן על פי רוב החכמים המקור הינו מתקנת אושא, בעניין זה יש לציין כי בניגוד לעובדה שמזונות ילדים עד גיל שש הינם חובה משפטית וכפויה מזונות לילדים מגיל שש ואילך הינם מדין צדקה והפועל היוצא של זה הוא כי האב "חב" במזנות ילדיו רק כאשר הוא עמיד מבחינה כלכלית, נשאלת השאלה בעניין זה מה קורה כאשר לאב אין ממון כלל לזון את ילדיו האם הוא פטור מכל "עונש"? תשובה לכך נותן הרמב"ם אשר קבע כי על הציבור לפגוע בו חברתית - ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו, ופוצרין בו"[1] (ההדגשה שלי א.פ) אולם מעבר לזה לא הייתה יכולת לכפות על האב לשלם - ואז נוצר מצב בעייתי, שכן אב שאינו אמיד אינו מחויב לזון את ילדיו ובכך הפכה טענה זו לשגורה בפיהם של אבות אשר רצו לחמוק מתשלום מזונות, לכן הותקנה תקנת הרבנות הראשית לארץ ישאל בשנת תש"ד עליה חתמו רבנים, בהם הרצוג ועוזיאל, באותה תקנה נקבע כי מעתה ואילך ישנה חובה לזון את הילדים עד גיל 15 מכוח חובה חוקית ולא מדין צדקה, דהיינו חובה אבסולוטית כמו שישנה לגבי ילדים עד גיל 6, בהתאם לכך נקבע בהלכת פורטוגז כי אותה תקנה נתנה כוח לבית הדין ובית המשפט לקבוע כי ניתן לאכוף על האב לשלם מזונות ילדים באמצעות ההוצאה לפועל[2]. כמו כן הקבוצה הנוספת של ילדים הזכאים למזונות דהיינו מגיל 13 עד 15 הינה מכוח דין צדקה[3], אולם כאשר הותקנה תקנת רבנים נקבע כי החובה לזון את הילדים הינה מכוח תקנת הרבנות ולא מדין צדקה. לגבי הקבוצה האחרונה שהינה מגיל 15 עד גיל 18 נקבע בתחילה על-ידי "מועצת הרבנות הראשית" להאריך את תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד הדנה במזונות כפויים עד גיל 15 למזנות כפויים עד גיל 18, יש לציין כי כיום בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין מחייבים במזנות עד גיל 18. לא נאמר בשום מקור בדין היהודי כי האם מחויבת לזון את ילדיה אך חכמים סברו כי ניתן לגזור חובה זאת מדין צדקה החלה בכל מקרה על כל אדם בטח כאשר מדובר בחובת אם לזון את ילדיה.
[1] משנה תורה פרק יב, הלכות יד-טו.
[2] ע"א 591/81 יחיאל פורטוגז נ' רוית פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 459 (1982)
[3] ע"א 1375/93 יוסי אביטבול נ' רחל אביטבול, פ"ד נ(1) 215,219 (1996) וכן ראו דברים טו,7-8 "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך, הארצך, אשר יהוה אלהיך נתן לך – לא תאמץ לבבך, ולא תקפוץ ידיך, מאחיך, האביון. כי פתח תפתח את ידיך, לו והעבט תעביטנו, די מחסורו אשר יחסר לו".
לשיחת יעוץ בנושא זה התקשרו עכשיו03-9139534